תאילנד על שני גלגלים - מזדעזעים או מקנאים?

תאילנד על שני גלגלים – מזדעזעים או מקנאים?

חצי מ-70 מיליון תאילנדים, מתניידים על דו-גלגלי. איך זה מרגיש על הכבישים? שלחנו מורה נהיגה לבדוק זה מרגיש על הכביש, ועד עכשיו לא החלטנו אם אנחנו מזדעזעים או מקנאים

בנקוק – סימפוניה של מנועים

בנגקוק על 10 מיליון התושבים שלה, היא לא עיר, היא סימפוניה של מנועים.
טוקטוקים שהם לא סתם רועמים אלא נשמעים כמו ארבע בשורה בלי משתיק או ממיר.
כל יציאה שלהם לרחוב היא הופעה חיה של מטאל כבד, עם קצת ריח בנזין שנשרף בלי הכרה.

התנועה בעיר היא לא נהיגה היא ריקוד.
קטנוע אחד גולש מימין, אוטו נכנס משמאל, הולך רגל עוצר את התנועה כי "בא לו".
אתה באמצע, על קטנוע שכור עם בלמים שנראה שלא ממש עוצרים את הקטנוע,
אלא רק משכנעים אותו להיעצר מרצונות החופשי,
או יושב בטוקטוק מאחור ומנסה להבין איך הוא נכנס בכל חור
ואיך הוא מנסה להשכיב בסיבוב כשיש לו 3 גלגלים.

שם אתה נוחת, זו ההיכרות הראשונה שלך עם התנועה בתאילנד.
כמות קטנועים אין סופית. חצי מכלי הרכב בתאילנד הם קטנועים, בבנקוק אולי יותר.

מבחינתי זה היה שיעור מזורז ב"איך להפסיק לחשוב".
אצלנו רמזור אדום אומר עצור. אצלם? רמזור אדום זה תצוגה ויזואלית, קישוט רחוב צבעוני.
ובכל זאת, איכשהו, כולם מחייכים.
לא צפירות של תן לעקוף, לא עצבים, רק זרימה.

זה כאילו מצאו נוסחת קסם: אם כולם עושים שטויות אז בעצם הכול בסדר.

קוסמוי – קטנועים זה כפכפים למי שלא שכח אותם בחוף

בקוסמוי הבנתי: קטנוע זה לא כלי רכב, זה חלק מהגוף.
משפחות שלמות נדחסות עליו: אבא נוהג, אמא מחזיקה שקיות,
ילד יושב מקדימה, ותינוק מנופף לשלום באמצע.

ואני? מורה נהיגה, רוכב נייקד ואנדורו – מזיע בעלייה קטנה.
לוחץ על הגז והקטנוע מתאמץ.
התאוצה מרגישה כמו קלנועית עם מצערת פתוחה עד הסוף – הקטנוע מקרטע,
מתנדנד, ואתה לא בטוח אם תסיים את העלייה או אם אתה בדרך לסלטה עם פליק-פלאק.

ורק אז אתה קולט שאת האזהרה הקודמת פספסת: לכאן עם אוטומט לא כדאי להיכנס,
כי זה בכלל שביל של 4×4.

ותוך כדי שאני מרגיש רוכב על, רק מעצם העובדה שעדיין לא נפלתי,
לצידי, עוברת מקומית, יד אחת על הכידון, יד שנייה מחזיקה ומדברת בטלפון,
ובין הברכיים מחזיקה שקית אננס.
שום חוסר יציבות, שום פחד.

אני מבין שאני זה שצריך שיעור נהיגה חדש – והפעם מהילדים בני ה-13 של קוסמוי,
אלו שמרכבים את סבתא לקניות,
ועוד יחזירו אותה עם יותר סלים ממה שנכנס בבאגז' של טויטה ממוצעת.

קופנגן – אינדורו של פול מון

בקופנגן הכבישים מספרים סיפור אחר: זה לא "איך להגיע", זה "איך שרדת אתמול".
בדרך למסיבה המונים רוכבים בחושך, בלי קסדה, בלי תאורה,
עם דבר אחד בראש: להגיע למסיבה.

אחרי מסיבת הפול-מון, הרחובות מלאים בשלדי קטנועים נטושים.
הנסיעה בבוקר מזכירה אינדורו:
במקום בוץ – בקבוקי בירה מנופצים,
במקום סלעים – בריטים עם מבט מזוגג.

התנועה כאן אנרכיה טהורה: קטנוע עוקף רכב? מובן מאליו.
קטנוע עוקף קטנוע מהשול השמאלי כי כאן אין ימני
או מעבר לקו הפרדה תוך כדי שיחה עם נהג מונית?
חלק מהשגרה.

מי שעוד עומד על הרגליים – עולה על הגלגלים.
כל השאר מחכים ליום חדש.

לא ברור איך, כמות התאונות אפסית –
לפחות לפי החוויה שלי, לא בדקתי ממוצעים וזה…

פוקט – מגדירים מחדש את חוקי הפיזיקה.

בפוקט כבר ידעתי למה לצפות:
רמזורים הם קישוטי רחוב, קו הפרדה הוא המלצה אמנותית,
ותמרור עצור הוא "בוקר טוב" מנומס
וגם אין שום פס שיגיד לך איפה, חס וחלילה, אתה צריך לעצור.

אבל הדבר שהכי שובר את המוח לישראלי,
והגיע הזמן להזכיר את זה:
הנהיגה בצד שמאל: במכונית עוד אפשר להבין:
ההגה בצד ימין, אתה מייד מרגיש זר,
אבל מתרגל די מהר,
רק שמחוון האיתות בצד השני,
והמגבים עובדים שעות נוספות לפני פניות.

אבל באופנוע?
שום דבר לא משתנה:
אותם כידונים, אותם הילוכים, הבלמים באותו מקום.
ואז פתאום הראש שלך מושך ימינה,
והכביש כולו צורח לך:
"שמאלה, שמאלה!"
(או הפוך? לך תבין…)
זה מרגיש כאילו מישהו שינה את חוקי הפיזיקה
בלי לתאם איתך מראש.

ועדיין, יש ברכיבה בפוקט משהו ממכר.
החופש, הזרימה, העובדה שגם כשעשית טעות
יקבלו אותה בקלות תקבל חיוך במקום צפירה.

בפוקט למדתי:
אם לא תזרום, תיתקע. אם תזרום תגלה עולם אחר.

סיכום שיעור

כמורה נהיגה אני רגיל לחזור כמו תוכי על "שמור מרחק",
"בדוק מראות", "תן זכות קדימה".
בתאילנד למדתי שצריך להוסיף כלל חדש: שמור על חיוך גם אם עשית טעות.

בסוף הטיול, כשחזרתי לישראל ועליתי על הנייקד שלי,
פתאום הכבישים שלנו נראו כמו סרט אילם.
חסר לי טוקטוק רועם עם ארבע בשורה,
חסר לי קטנוע מקרטע בעלייה,
חסר לי חיוך מתנצל של נהג אחרי כמעט-תאונה שאומר "קפונקה".

תאילנד הוכיחה לי משהו מפתיע:
הכביש הוא לא רק מסלול הוא מופע.
וכל רוכב הוא שחקן גם אם התפקיד שלו קטן.

טיפים (אבל לא באמת) לרוכב הישראלי בתאילנד

כדי שלא תגידו שסתם קראתם על תאילנד, הנה כמה טיפים שכדאי לזכור לפעם הבאה שאתם שם:

קסדה תאילנדית –
אם שמת קסדה והיא מרגישה כמו קערת סלט, כנראה זה באמת קערת סלט, כי אתמול שתית הרבה. תחזור, תחזור למסעדה ותביא את הקסדה.
רמזור אדום –
עבור תאילנדי זה לא ממש: "עצור", אלא: "שקול את מצב הרוח שלך ובדוק: אולי דווקא צריך לעבור, כי אחרת אתה תעכב את התנועה".
טוק-טוק –
אל תנסה לנצח אותו בזינוק. הוא אולי נראה כמו עגלה עם מנוע, אבל שואג כמו ארבע בשורה וקצת יותר זריז מהקטנוע שלך.
משפחות על קטנוע ארבעה אנשים, כלב, תרנגול וארגז מנגו על 160 סמ"ק? –
שחרר, אל תשאל איך, פשוט תמחא כפיים ותמשיך לחייך.
מראה –
לא ברור מה התאילנדים עושים איתה. היא ככל הנראה מיועדת לבדוק תסרוקת לפני ואחרי קסדה, לא ממש לבדוק תנועה.
חנייה –
מצאת מקום פנוי? כנראה זה מקדש. תוריד נעליים לפני שתיכנס תשאיר את קערת הסלט על האופנוע, אף אחד לא ישים לב שזה בכלל לא הקסדה .
חיוך זה דלק החובה בכבישים –
מי שלא מחייך לא זז. ואתה או את? היזהרו. אתם בחופש בפאקינג תאילנד. אם לא תחייכו פה, לא תחייכו בשום מקום אחר